״מדינה יהודית ודמוקרטית״: זכויות אדם ונכסים לאומיים – עקרון השוויון בראי זכויות בני המיעוט הערבי

Abstract

מערש לידתה של מדינת ישראל נטבע בה הצירוף המזהה ״יהודית ודמוקרטית״ כמין סימן מים בלתי ניתן להסרה. ״יהודית ודמוקרטית״ היא תווית זיהוי ששורשיה במגילת העצמאות, והיא הולכת ונפרשת לאורכו, לרוחבו ולעומקו של פסיפס דיני רב אנפין: חוקי יסוד, חקיקה ראשית ומשנית, ופסיקת בתי המשפט. התכנים המהותיים של הביטויים המושגיים ״יהודית״ ו״דמוקרטית״ מצויים במישורים שונים: ״יהודית״ היא ביטוי מכליל של קובץ הנכסים הלאומיים הערכיים ושל המורשת ההלכתית במידה שזו משולבת בהם, ו״דמוקרטית״ היא ביטוי מכליל של מערך זכויות אדם אישיות וקבוצתיות. שני המישורים הנפרדים מתקיימים באותו מרחב – מדינת ישראל.

״חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי״, אשר ראה אור זה מקרוב, עורר סערה ציבורית גדולה. הטענה הניבטת מבין ומתוך השיטין של הביקורת הציבורית כלפיו היא, שחוק הלאום שומט את הקרקע תחת דימויה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאחר שמנפים מן הביקורת על חוק הלאום הסתייגויות אנטי־ציוניות ופוסט־ציוניות, וכן הסתייגויות המונעות משיקולים פוליטיים זרים, נותרת טענת הסתייגות אחת, שנוגעת לעקרון השוויון. הטענה היא, שאי־הכללת עקרון השוויון והיעדר אזכורו של עיקרון זה בחוק היסוד מערערים את הזכות לשוויון של בני המגזר הערבי במדינת ישראל, וממילא מקנים להם מעמד של אזרחים מדרגה שנייה (או נחותה). המאמר בוחן את הטענה באספקלריה של שלושה נושאים מרכזיים ובהקשרם לזכויות בני המיעוטים: איחוד משפחות, הקצאת מקרקעי המדינה ומעמד השפה הערבית.

התמה הכללית של המאמר משולשת:

א. חוק הלאום איננו יוצר עיוות (דפורמציה) בתשתית הדינית שעליה מבוססות זכויות היסוד בכלל ושל בני המיעוטים בפרט, ומכאן שגם הלכה למעשה לא צריך לחול שינוי בהיקף זכויות היסוד וביישומן על בני המיעוטים.

ב. חוק הלאום מקנה עיגון בחוק יסוד לנכסים הלאומיים היהודיים, שרובם ככולם עוגנו קודם לכן בחקיקה ראשית ובפסיקת בית המשפט העליון. המעמד החוקתי אינו יוצר ״יש מאין״, אך במובן מסוים הוא ״מחסן״ את הנכסים הללו מפני פגיעה בהם מצד ״תחרות״ או הכרה בנכסים לאומיים של האוכלוסייה הערבית.

ג. חוק הלאום, מנקודת מבט יהודית וציונית, אינו משנה את האיזון העדין שמתקיים לאורך שנות עצמאות ישראל בין ״יהודית״ ל״דמוקרטית״. מבנה שיטת המשפט של מדינת ישראל יבטיח הגנה על האיזון האמור גם בעתיד, בסביבת מערך החוקה השלם של חוקי היסוד.

Alternate abstract:

Since its founding, Israel has been earmarked with the pairing of “Jewish and Democratic,” like an inerasable watermark. “Jewish and Democratic” is a tag whose roots are in the Independence Scroll; it proceeds from and encompasses the length, breadth, and depth of the mosaic of the multi-faceted law: basic laws, primary and secondary legislation, and court rulings. The integral content of the terms “Jewish” and “Democratic” exist on two separate levels: Jewish – a term that generalizes the collective values, national assets, and the Halachic traditions to the extent that it forms a bridge between the others; Democratic – a blanket term that includes human, civil, and group rights. These two detached levels exist in the same space, the State of Israel.

“The basic law: Israel – the Nation-State of the Jewish People,” which was recently passed, has caused a public outcry. The argument that emerges from scrutinizing this public criticism is that this law debases the unique image of the State of Israel as − Jewish and Democratic. After sifting through the anti-Semitic and post-Zionist cries from within the criticism, and reservations derived from external political considerations, we are left with one point of criticism, regarding the principle of equality. The claim is that excluding this principle, without even alluding to it within the wording of the law, undermines the principle of equality for the Arab sector within the country, and as a by-product grants them the status of second-rate citizens (or at least lesser). This article analyzes this argument through the prism of three major central issues and their relationships to minority rights: family reunification, allocation of state lands, and status of the Arabic language.

The theme of this article is threefold:

1. This law does not deform the legal basis upon which basic rights stand generally and those of minorities specifically. Therefore, de facto, there is no need for change in the scope of basic rights and their implementation among minorities.

2. This law anchors the Jewish national assets in law, which by and large had already been individually set in primary legislation and by court rulings. Therefore, the constitutional status was not created out of a vacuum, but rather it “fortifies” the national assets against debasement from the “competition” or recognition of the national assets of the Arab population.

3. This law, from the Jewish-Zionist vantage point, does not alter the delicate balance that, from the foundation of the state till today, exists between “Jewish” and “Democratic.” The structure of the Israeli legal system ensures the maintenance of this balance in the context of the entire constitution of basic laws.